תלונה על אלימות במשפחה: המדריך המלא

תלונה על אלימות במשפחה מפעילה מנגנון מהיר, שונה מזה של רוב התיקים הפליליים. שוטר רשאי לעצור על סמך חשד סביר בלבד, החשוד מורחק לא פעם מהבית כבר באותו לילה, הנשק מופקד, ולפעמים מוגשת במקביל בקשה לצו הגנה. ומי שהתלונן מגלה, לעיתים אחרי ימים ספורים, שאין בידיו לעצור את מה שהתחיל. המדריך כתוב לשני הצדדים, כי ההליך משפיע על שניהם.

ההגדרה של "בן משפחה" לקוחה מהחוק למניעת אלימות במשפחה, והיא רחבה: בן זוג, לרבות ידוע בציבור וגם בן זוג לשעבר, ילדים, הורים, אחים, גיסים, סבים ועוד (סעיף 1). אירוע בין בני זוג שנפרדו מזמן, או בין אחים בוגרים, נכנס גם הוא לכללים המיוחדים. וגם העונש מוכפל: מי שתוקף בן משפחה צפוי לכפל העונש הקבוע לתקיפה, כלומר עד ארבע שנים בתקיפה סתם ועד שש שנים בתקיפה שגרמה חבלה של ממש (סעיף 382 לחוק העונשין). אלה תקרות, לא העונש הצפוי. ראו תקיפת בן זוג.

המעצר והתנאים

שוטר מוסמך לעצור בלי צו כשיש לו יסוד סביר לחשד שאדם עבר עבירת אלימות בבן משפחה (סעיף 23(א)(5)(ה) לחוק המעצרים). בעבירות אחרות השוטר צריך להצביע גם על עילה, כמו חשש לשיבוש או לסיכון, וכאן עצם החשד מספיק. זה ההסבר לכך שתלונה כזו מובילה לעיתים קרובות למעצר מיידי, גם בלי פגיעה גופנית.

התנאי הנפוץ בשחרור הוא הרחקה מהבית המשותף ואיסור קשר עם מי שהתלונן. כשהקצין בתחנה קובע אותם, הם מוגבלים לחמישה עשר ימים בהרחקה ולשלושים ימים באיסור הקשר (סעיף 42), ובית המשפט אינו מוגבל בתקופות האלה. כשיש ילדים משותפים, צריך לחשוב עליהם כבר בשלב התנאים, כי איסור קשר גורף עלול לנתק את החשוד מהילדים בלי שמישהו התכוון לכך. אפשר לבקש שהקשר עם הילדים יתקיים דרך צד שלישי או במקום מוסכם.

לגבי הנשק, הפקדה היא ברירת המחדל: קצין שמשחרר חשוד בעבירת אלימות בבן משפחה בלי להתנות את השחרור בהפקדת הנשק חייב לנמק זאת בכתב (סעיף 42(ב1)). ותיק כזה עלול להשפיע על רישיון הנשק גם אחרי שהסתיים, כפי שמוסבר במאמר על צו הגנה ורישיון נשק.

אחרי כתב אישום בעבירת אלימות בבן משפחה חלה חזקה שמתקיימת עילת מסוכנות, אלא אם הנאשם הוכיח אחרת (סעיף 21). החזקה נוגעת רק לעילה. עדיין צריך ראיות לכאורה, ועדיין בית המשפט בודק אם אפשר להשיג את מטרת המעצר בחלופה. מה שנבחן לרוב הוא היעדר עבר של אלימות או של תלונות קודמות, נסיבות האירוע, שימוש בנשק או איום בו, הפרדה בפועל בין הצדדים, מקום מגורים חלופי ונכונות להתחיל טיפול. ראו מעצר בעבירת אלימות במשפחה.

שלושה הליכים במקביל

לכן צו יכול להינתן גם כשהתיק הפלילי נסגר, ומשיב שקיבל צו אינו מורשע בדבר. כשיש גם צו וגם תנאי שחרור, שניהם חלים, וביטול של אחד אינו מבטל את השני. ויש פער שקל לפספס: בחקירה החשוד זכאי לשתוק, אבל בהליך הצו מי שרוצה שבית המשפט ישמע את גרסתו צריך להציג אותה, בתצהיר או בדיון. לפני שמגישים תצהיר מפורט, בודקים איך הוא מתיישב עם מה שנאמר, או לא נאמר, בחקירה. ראו צו הגנה והליך פלילי מקביל ואת המדריך על צו הרחקה.

האם אפשר לבטל את התלונה

זו השאלה שנשאלת יותר מכל, והתשובה היא לא, במובן שבו אנשים מתכוונים. ההליך הפלילי אינו של מי שהתלונן, וההחלטה אם להמשיך שייכת למשטרה ולתביעה. הודעה של המתלונן שאינו רוצה להמשיך, או שהוא רוצה שהנאשם יחזור הביתה, נשקלת, אבל אינה מסיימת את התיק ואינה מבטלת את התנאים. מה שקובע הוא מה שיש בתיק מלבד התלונה:

ולצד השני, אזהרה. חשוד שמנסה לשכנע את המתלונן לחזור בו, ישירות או דרך אחרים, מפר כמעט תמיד את תנאי איסור הקשר, ועלול להיחשד גם בהדחה בחקירה (סעיף 245 לחוק העונשין), גם כשבני הזוג מנסים לשקם את הקשר. התנאים חלים עליו גם כשהמתלונן עצמו יוזם קשר. הדרך לשנות אותם היא בקשה מסודרת, דרך עורכי הדין. ראו סגירת תיק אלימות במשפחה.

איך תיק כזה מסתיים

בעבירת פשע, חשוד שקיבל הודעה על העברת החומר לתביעה רשאי לבקש בכתב, בתוך 30 ימים, שלא יוגש נגדו כתב אישום (סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי), כפי שמוסבר במאמר על שימוע לפני כתב אישום. בעבירות שאפשר לסיים בהסדר מותנה, כשהעונש המתאים אינו כולל מאסר בפועל, יש גם אפשרות כזו, בהתאם לעבירה ולעבר הפלילי (סעיף 67א).

כשהתיק נסגר, ההודעה לחשוד בעבירות אלימות כוללת את העילה, וכשהעילה היא נסיבות העניין היא נמסרת בנוסח קבוע בחוק. תיק שנסגר בהיעדר אשמה אינו נשאר במרשם המשטרתי, ותיק שנסגר מחוסר ראיות או מנסיבות העניין נשאר בו לתקופה. כשהחומר מלמד שלא הייתה אלימות, למשל בתלונה הדדית שהתבררה, אפשר לבקש סגירה בהיעדר אשמה או שינוי עילה. ומי שהתלונן רשאי לערור על החלטה שלא להעמיד לדין (סעיף 64), ולכן תיק סגור עלול להיפתח מחדש. הפירוט במדריך על סגירת תיק במשטרה.

כשהתלונה אינה נכונה

לא כל תלונה מתארת את מה שקרה. כשיש סיבה לחשוב שהיא הוגשה כדי להשיג יתרון בסכסוך גירושין או משמורת, אומרים זאת, עם ראיות ובזהירות. מניע של המתלונן מעורר שאלה, אבל לבדו אינו מוכיח שהתלונה כוזבת. הוא צריך להשתלב בראיות קונקרטיות כמו הודעות, מצלמות, מיקומים ועדים, וצילומי מצלמות אבטחה נמחקים לא פעם אחרי זמן קצר, כך שכדאי לפעול מהר. מסירת ידיעה כוזבת על עבירה היא עבירה (סעיף 243), אבל ההחלטה אם לחקור את המתלונן שייכת למשטרה ולתביעה, ושוקלים אותה אחרי שהתיק של החשוד הוכרע. ראו תלונת שווא.

לשני הצדדים יש כמה כללים זהים בתקופה הזו. לא יוצרים קשר בניגוד לתנאים, גם כשהצד השני יוזם. לא מנסים להשפיע על הגרסה של הצד השני או של עדים, ולא מוחקים הודעות או תמונות. לא מפרסמים על ההליך ברשתות. ומי שהתלונן ומבקש גם צו, מוודא שהגרסה בתלונה ובתצהיר זהה, ומצרף לבקשה את אישור הגשת התלונה.